האם גודל המוח קובע את אורך החיים?

זה מתחיל בהתפתחות עולם הטבע וממשיך להתפתחות האדם. ממצא שמסביר למה בני אדם הם בעלי פוטנציאל לחיות 120 שנה, בעוד קופים, כלבים, חתולים, עכברים וכו' חיים מספר שנים בודדות.

בחלק ממיני החיות בטבע נמצא קשר בין גודל המוח ואורך החיים – בעלי המוחות הגדולים חיים יותר שנים. למרות שמוח גדול גם יוצר בעיות, כגון בזבוז אנרגיה רב, כיוון שמוח גדול דורש הרבה יותר משאבים אנרגטים, וכן יוצר בעיות כגון קשיי לידה. למרות זאת, ממצאים מחקריים מראים שיונקים בעלי מוח גדול חיים יותר שנים מיונקים בעלי מוח קטן.

אכן, אחד המוחות הגדולים ביותר בממלכת היונקים היבשתיים בעולם החי הוא מוח הפיל. תוחלת החיים של הפיל ארוכה ביותר, ומתקרבת לזו של האדם. הפיל בטבע חי במשך 70 שנה בממוצע.

מוביל המחקר הוא סזאר גונזאלס-לאגוס, מהמכון למחקר אקולוגי באוניברסיטת ברצלונה. הוא ניתח 493 מיני יונקים מאזורים שונים של העולם. תוצאות המחקר, שפורסמו בJournal of Evolutionary Biology טוענות שמוח גדול יותר יוצר הגנה טובה יותר ליצור, וכך הוא מתרבה יותר וחי לאורך יותר זמן.

לפי היפוטיזה זו עולה השכר על ההפסד- מוח גדול צורך הרבה מאד אנרגיה, אך מפצה על כך היתרון שבחיים ארוכים יותר ושרידות והתרבות טובים יותר. עולה כאן שאלה מעניינת: הרי ידוע שבעלי מוחות גדולים מתפתחים יותר לאט, אולי זוהי הסיבה לכך שהם חיים יותר שנים?

יחד עם זאת חשוב לציין שמדובר פה בקורלציה (מיתאם) ולא בביצה ותרנגולת- כלומר, הממצאים לא בהכרח אומרים שמוח גדול יותר גורם להארכת חיים, אלא שנמצא קשר בין הנתונים- אצל כל מי ששרד יותר היה מוח גדול יותר.

זוהי שאלה פילוסופית מרתקת- שאלת הביצה והתרנגולת- לא רק מי קדם למי, אלא מי נמצא בשרותו של מי. ציטוט מדהים ומשעשע הוא של סמיואל באטלר:

"התרנגולת היא בסך הכול הדרך של הביצה לעשות עוד ביצה"…

בעבר חשבו שאחד היתרונות המיוחדים שיש ליצור  בעלמוח גדול, זה שהוא מסייע בהתפתחות התנהגויות חדשות בתגובה לאתגרים אקולוגים בהם לא התנסה קודם לכן, כמו למשל ירידה פתאומית בזמינות מזון או פלישת זר לטריטוריה האישית.

דארווין תמיד סבר שהתפתחות של מוח גדול, כמו זה של בני אדם, שיפר את כמות שמידע שמוח מסוגל לעבד, וכי הסלקציה הטבעית של האבולוציה העדיפה דווקא את המוחות הגדולים.

הפיל נחשב לאחת החיות האינטליגנטיות בטבע, ועל פי מחקר חדש שייך גם לקבוצה המצומצמת של חיות המזהות עצמם במראהכלומר בעלי תודעה עצמית. החיות האחרות בקבוצה הם שימפנזהוכמובן האדם. יחד עם זאת, פיל, למשל, לא יכול לנגן בפסנתר או לשאת נאום. כאן נכנס השלב בו הגודל לא בהכרח קובע. עובדה היא שמוח האדם קטן יותר בנפחו ממוח הפיל, אך רמת האינטליגנציה המנטאלית והרגשית שלו גדולה יותר, וכישורי השפה שלו מפותחים יותר. מה שנקרא "מותר האדם מן הבהמה".

גם בתוך המין האנושי עצמו יש הבדלים בגדלי המוח, שאינם בהכרח בעלי משמעות:

מוח גברי, למשל, גדול יותר ממוח נשי, מה שגרם בעבר למיתוס של העליונות הגברית בכל הקשור בתפקודי חשיבה. רק לאחר מכן נמצא שאמנם מוח גברי גדול יותר, אך מספר התאים בו שווה למספר תאי המוח של נשים. כלומר- אין קשר בין נפח המוח הכולל לבין אינטליגנציה.

המקום היחיד בו יש קשר בין נפח מוחי לבין תפקוד מוחי הוא כאשר אזורים מוחיים מסוימים גדלים כתוצאה מיצירת קשרים חדשים בין תאי מוח קיימים, או בעקבות היווצרות של תאי מוח חדשים. למשל, אצל פסנתרנים גדל האזור המוחי האחראי על תנועת אצבעות עדינה ובכך מגביר את המיומנות שלהם בהקשה על הקלידים. לחילופין, אזורי מוח יכולים להצטמק, על ידי מוות של תאי מוח באזור מסוים, מה שגורם לירידה ביכולת מסוימת – כמו למשל איבוד רקמת מוח בחולי אלצהיימר, שמוביל לירידה בתפקודי זיכרון.

מחקר מהחודש האחרון מגלה מה עוד גורם למוח להצטמק:

המחקר, שפורסם ב Biological Psychiatry מצא שלאנשים הסובלים מדיכאון יש נפח היפוקמפוס יותר קטן, לעומת אנשים שאינם סובלים מדיכאון. היפוקמפוס הוא האזור המוחי האחראי על למידה וזיכרון, ניווט מרחבי והערכה של מצבי חיים מורכבים. כיווץ של איזור זה עשוי להיות בעל השלכה על ירידה בתפקודי למידה וזיכרון אצל אנשים דיכאוניים.

והשאלה המתבקשת: האם ההיפוקמפוס של הדיכאוניים היה קטן מלכתחילה והוא זה שעשה את האדם מועד יותר ללקות בדיכאון, או שמא הדיכאון צימק את ההיפוקמפוס?

המחקר עקב אחרי 514 נבדקים בני 60-90 לאורך 10 שנים. בתחילת המחקר עברו הנבדקים סריקות מוח (MRI) לקביעת גודל ההיפוקמפוס. מוחם נסרק שוב לאחר חמש שנים ולבסוף לאחר 10 שנים. במהלך השנים הללו עקבו החוקרים באופן קבוע אחר הימצאותם של סימפטומים דיכאוניים. אצל 153 נבדקים אכן החלו להופיע תסמיני דיכאון לאחר 6 שנים בממוצע מתחילת המחקר.

מוביל המחקר, ד"ר טום דאן-הייחר מצא שהיפוקמפוס קטן לא מעלה את הסיכון ללקות בדיכאון. לעומת זאת, אצל מי שסובל מדיכאון, יורד נפח ההיפוקמפוס שלו לאורך זמן.

כלומר- דיכאון מכווץ לך את ההיפוקמפוס.

כנראה שלא סתם נאמר: "מצווה גדולה להיות בשימחה תמיד"… אופטימיות ומחשבות חיוביות נמצאו להשפיע על פעילות איזורי מוח חשובים, עליהם תשמעו בפעם הבאה.

שינוי גודל פונט
ניגודיות