איפה הצדק במוח ומה קורה לו כשהוא רעב?

חוש הצדק נמצא להיות טבוע במוח האנושי. מחקר שפורסם במאי השנה מטעם מכון קרולינסקה ובית הספר לכלכלה בשטוקהולם מראה שיש במוח מנגנון מובנה שמעורר תגובה אוטומטית כשמישהו מתנהג בצורה לא הוגנת כלפינו.

אבל מה קורה כאשר מישהו צריך להחליט עבורך מה לא הוגן בשבילך- למשל, שופט? על זה תקראו עוד מעט…

במחקר, נבדקים שיחקו במשחק בו הם מחלקים ביניהם כסף, בעת שמוחם נסרק במיכשור fMRI. כאשר אחד הנבדקים היציע דרך לא הוגנת לחלוקת הכסף (למשל שהוא עצמו יקבל 80 ₪ ובן זוגו יקבל 20 ₪), בן זוגו נטה ל"העניש" אותו על כך ולדחות את ההצעה, אפילו שבכך שניהם מפסידים את הכסף- כלומר הוא הפסיד 20 ₪ פוטנציאלים. התגובה הזו לחוסר הוגנות קשורה לאזור מוחי הקרוי אמיגדלה.

האמיגדלה בנויה להגיב באופן טבעי באגרסיביות כאשר אדם אחר פועל כלפי אדם או קבוצה באופן שאינו הוגן. בנוסף, מחקרים קודמים מראים שהאזורים המוחיים הקשורים ליכולת לנתח ולהחליט החלטות פיננסיות, מצויים בקורטקס הפרה-פרונטלי ובאינסולה. האינסולה הוא גם איזור שנמצא מקושר לתחושות בטן- אינטואיציה, שגם היא מרכיב, אם כי מיסטי מעט, בהליך קבלת החלטות.

במחקר הנוכחי, שעסק, לכאורה בבדיקת החלטות פיננסיות של אנשים, דווקא האמיגדלה הייתה הפעילה ביותר בעת קבלת ההחלטות, לעומת הקורטקס הפרה-פרונטלי והאינסולה. לכן, ההשערה היא שהאמיגדלה היא האזור שאחראי על קבלת ההחלטות המהירות- אינסטינקטיביות. האמיגדלה היא אזור מוחי קדום יותר מהקורטקס והאינסולה וקשורה לרגשות כעס ותוקפנות. זוהי אחת הסיבות לכך שהתנהגות שאינה הולמת מעוררת בנו תגובת נגד תוקפנית.

על מנת לחזק את המסקנה שחוש הצדק שלנו מתעורר כתוצאה מפעילות האמיגדלה, נתנו החוקרים לחצי מהנבדקים כדור מרגיע (אוקסזפם) ולחצי השני כדור פלסיבו (שאינו בעל שום אפקט ביולוגי), ואז אפשרו להם שוב לשחק את המשחק וסרקו את מוחם.

נמצא שאצל הנבדקים שקיבלו את הכדור המרגיע, ירדה משמעותית פעילות האמיגדלה והם יותר נטו לקבל את הצעתו הכספית של בן זוגם, גם כשהיא לא הייתה הוגנת כלפיהם!

בקבוצת הביקורת זה נשאר כרגיל- פעילות מוגברת של האמיגדלה בעקבות הצעה לא הוגנת ותגובה תוקפנית בעקבות כך.

באופן מעניין נמצא שגברים הגיבו בייתר תוקפנות והראו פעילות מוגברת יותר של האמיגדלה לעומת נשים. הבדל זה לא נצפה בקבוצה שקיבלה כדור הרגעה.

כלומר- זה לא רק עיבוד מודע בקורטקס ובאינסולה שקובע את ההחלטה הפיננסית שאדם יקבל, אלא החלטה זו מושפעת גם מפעילותם של אזורים קדומים יותר כמו האמיגדלה. נוסף לכך, המחקר מראה שתרופות מרגיעות משפיעות על אופן קבלת ההחלטות שלנו- קלות כחמורות!

אז, למרות שחוש הצדק טבוע חזק במוחנו, מסתבר שהוא מושפע גם מגורמים שוליים שלא הינו חושבים עליהם. הנה עוד אחד מהם:

מחקר שפורסם השנה, שבדק קבלת החלטות בבתי משפט בישראל מצא שסיכויו של נאשם לקבל חנינה, שחרור על תנאי או שחרור מוקדם תלויים בזמן שעבר בין ההפסקה האחרונה שהייתה לשופט לבין השימוע של אותו נאשם.

ככל ששופט מתעייף ונעשה רעב, הוא נוטה יותר לאפשרות הקלה ביותר- דחיית חנינה!

כלומר, כאשר הם זקוקים להפסקת צהריים, מקבלי ההחלטות נוטים לבחור את האפשרות הקלה ביותר- זו שדורשת מהם הכי פחות מאמץ. זה עלול לקרות אצל כל מקבלי החלטות בעלות משמעות לאדם אחר- ייעוץ רפואי, מעניקי תגמולי מחקר ועוד.

יונתן לבאב והקולגות שלו מבית הספר למנהל עסקים בניו-יורק ניתחו 1112 שימועי חנינה של אסירים בכלא הישראלי, שנשמעו בפני שמונה שופטים במהלך תקופה של עשרה חודשים. הם פרסמו את תוצאותיהם בגיליון המקוון PNAS.

יומו של שופט מחולק לשלוש נגלות של שימועים שמופרדות ביניהם בשתי הפסקות אוכל- בוקר וצהריים. השופטים עצמם החליטו מתי לקחת את ההפסקות, אך לא החליטו לגבי סדר השימועים שיתקבלו בפניהם. סדר השימועים נקבע לפי הזמן שבו היגיע כל עו"ד של כל נאשם.

מסתבר שבתחילת פרק זמן של שימוע, סיכוייו של אסיר לקבל חנינה היו 65%. סיכוי זה הלך ופחת עד לאפס כמעט ככל שהתארך זמן השימוע או מספר השימועים, כלומר- ככל שעבר יותר זמן מהפסקת האוכל האחרונה והמנוחה המנטלית של השופט. סיכוי זה לחנינה חזר להיות 65% מיד כשהשופט חזר מהפסקת הצהריים לשימוע הבא.

מה שמעניין הוא שחומרת הפשע שביצע האסיר, הזמן שבילה בכלא ונתונים נוספים, לא הצליחו לספק הסבר מלא על ההיגיון בהחלטתו של השופט. כלומר, גם לאחר שנתונים אלו נלקחו בחשבון, לא ניתן היה להבין לגמרי למה אסיר אחד קיבל פסק דין מקל ואחד מחמיר, וההסבר של הרעב והעייפות המנטלית שהתעורר בשופט התאים לכך שהוא דחה חנינות של אסירים מסוימים.

חשוב להסתייג ולומר שתוצאות המחקר אינן מעבירות ביקורת על איכות החלטת השופט אלא רק מראות שיש קשר בן זמן הפסקת הצהריים והעייפות המחשבתית של שופט לבין הסיכוי לקבל חנינה או שחרור על תנאי. יש לבצע את המחקר בקבוצות שופטים נוספות על מנת לבסס את הממצא.

שינוי גודל פונט
ניגודיות