איך לתכנת את המוח לחשיבה רצויה?

במאמר הקודם הראינו את הקשר בין תנועות ידיים לבין למידה ואימוץ דרכי חשיבה מסוימות. ראינו שאם לא מתאפשר לאדם להשתמש בידיו בזמן שהוא פותר בעיה, הוא מאמץ לעצמו דרכי חשיבה חדשות לפתרון הבעיה. עוד ראינו שדברים שקרובים לידיים בזמן הלמידה עוברים עיבוד פרטני יותר השם דגש על ההבדלים, בעוד דברים המצויים מרחוק מול העיניים, יכולים להיות מעובדים רק על בסיס הדמיון והחלוקה לקטגוריות.

השיטה הזו רק משתכללת. מחקרים ישנים יותר כבר מראים שאפשר לתכנת במוח מצב חשיבתי רצוי על יד ביצוע תנועות מסוימות עם הגוף.

נשמע מוזר אבל זה מתחיל עוד בממצא הפשוט של זיונק ואינגהרט שמצאו שחיוך מפעיל שרירים מסוימים שגורמים לירידה בטמפרטורת המוח ובכך גורם לנו להרגיש טוב. זה ממשיך לממצא מספטמבר האחרון על פיהוק, שטוען שהפעלת שרירי הפיהוק גם היא מורידה את חום המוח ושוב גורמת לנו לתחושות טובות.

אלו הן פעולות פיזיות של שרירים בגוף שמשנים בנו את התחושה.

משם זה ממשיך לתנועות גוף שמשנות דפוסי חשיבה:

מחקר של אלי פינקל מNorthwestern University, שפורסם בPsychological Science  באוקטובר 2009, הראה שנשים נעשות פחות בררניות בבחירת בני זוג, אם גורמים להם לשנות את תנועתן. הוא הראה שבמצבי ספידייטינג- כאשר הנשים הן אלו שעברו משולחן לשולחן, והגברים נשארו לשבת (כשבדרך כלל התפקידים הפוכים- הגברים מסתובבים והנשים נשארות לשבת), הן נטו להיות סלחניות יותר בשיפוטיהן ולבחור יותר גברים ממה שהיו בוחרות לו נשארו לשבת.

למה זה קורה? כי אם אתה עובר משולחן לשולחן כשבראשך המטרה של מציאת פרטנר זוגי, המוח שלך מגביר אצלך את העניין באדם שמעבר לשולחן, כיוון שהוא "אומר לעצמו" שאם כבר ניגשת, סימן שאתה רוצה את זה.

בנוסף, האקטיביות שבלגשת לפרטנר פוטנציאלי מעלה את הביטחון העצמי, מה שעושה את ה"מתחיל" פחות בררני.

כלומר- פעולות פיזיות, ותהליכים פסיכולוגים קשורים בניהם בדרכים שלא תמיד אנחנו מודעים אליהם.

מחקר ממאי 2009 מצא שהאופן בו אדם מזיז את גופו משפיע על היכולת שלו לפתור בעיות.

המחקר הכניס נבדקים לחדר שבו היו תלויים מהתקרה שני חבלים ארוכים. הנבדק התבקש לקשור את קצות שני החבלים זה לזה. החבלים היו תלויים רחוק מאד זה מזה, ולא ניתן היה פשוט להחזיק את קצהו של האחד ולקרב אותו לאחר. היה צריך לחשוב על פתרון יצירתי יותר.

בזמן שהנבדקים היו צריכים לחשוב על פתרון, הורו להם החוקרים לנדנד ולטלטל את זרועותיהם. החוקרים תירצו את הבקשה על ידי כך שהם אמרו לנבדקים שהם לכאורה בודקים את הקשר בין התעמלות לבין פתרון בעיות, כשלמעשה הם הורו להם לעשות תנועה מסוימת מאד שרמזה להם בלא ידעתם, על פתרון הבעיה.

לקבוצה אחרת אמרו החוקרים רק למתוח את הזרועות. וכדי שכל הנבדקים לא יקשרו את התנועות שהם נדרשו לעשות, לבעיה שעליהם לפתור, הם נתבקשו גם לספור לאחור בקפיצות של שלוש.

מה שנמצא הוא שלקבוצת טלטול הזרועות היה 40% יותר סיכוי לפתור נכון את הבעיה, תוך 16 דקות שהוקצבו לשם כך (כלומר להבין שיש צורך לקשור חפץ לאחר החבלים ולטלטל אותו לעבר קצהו של השני- על מנת להפגיש בן הקצוות), מאשר קבוצת מתיחת הזרועות.

מחקרים קודמים בתחום הדגימו שתנועות פיזיות של הגוף יכולות לסייע בתהליכי למידה וזיכרון, ואף משנות את התפיסה או הגישה של אדם למידע.

אז כשאתה נתקע בבעיה ולא מוצא פתרון- לא סתם מומלץ ללכת לעשות משהו אחר ולחזור לאחר מכן לבעיה- זה אכן גורם לך לחזור לפתרון הבעיה "בראש אחר" כיוון שבעת ההפסקה ביצעת תנועות שונות והשרת במוחך אופציות חשיבה נוספות.

מה שמעניין במחקר הזה הוא שהחוקרים הצליחו לגרום לאדם לחשוב בדרך מסוימת, דרך הזזת גופו באופן שהם בחרו. כלומר- אנו יכולים לבחור דרך חשיבה מסוימת על יד ביצוע תנועה שקשורה אליה.

מוביל המחקר, פרופסור אלחנדרו לראס מאוניברסיטת אילינויס הראה שזה עבד גם כאשר הנבדקים לא היו מודעים לקשר שבן התנועות שהם התבקשו לבצע, ובין דרך החשיבה שהם בסופו של דבר בחרו לפתרון אתגרים חשיבתיים.

כלומר- זה עובד גם כאשר מישהו אחר בוחר עבורכם תנועה לביצוע- מה שמקנה לתוצאות הללו גם פן טיפולי.

תופעה זו נקראת גילום – שימוש בגוף לצורך שיפור חשיבה. אפשר להשתמש בה במקרים מרתקים- החל ממציאת אהבה וכלה בהוראת ילדים בבתי הספר. כל זאת דרך תנועות גוף פשוטות אך עוצמתיות.

את אחת הדרכים לעשות זאת מלמדת רחלי בסדנא "מה אומרות עינייך?" שנערכת במרכז גלים. לוודא שהלינק עוד רלוונטי

שינוי גודל פונט
ניגודיות